טיפול טבעי בהפרעת קשב וריכוז ללא ריטלין!

שמי אילן סלומון. אני רוקח במקצועי, בוגר האוניברסיטה העברית. לשמחתי הרבה רכשתי גם הכשרה יסודית בתחומים של למידה והוראה. בשנים האחרונות הצלחתי לעזור לאלפי הורים, שילדיהם סבלו מבעיות של למידה והתנהגות בבית הספר להימנע משימוש מזיק בריטלין ובסמים פסיכיאטריים אחרים. החומר מוצג במכוון בשפה פשוטה, כדי שיהיה מובן.

 

לבעיות קשב וריכוז אין גורם גופני מבוסס

האבחנה של 'הפרעת קשב וריכוז' לא נעשית על סמך בדיקה גופנית כלשהי, אלא על סמך התנהגות בלבד ועל סמך דיווחי הסובבים. מי שצריך 40 שיעורים כדי לעבור מבחן נהיגה איננו בעל הפרעה. צריך פשוט להשקיע בו יותר מאשר באחרים.

כיון שניתן ללמד ולאמן ילד ללמוד טוב יותר ולהתנהג טוב יותר, גם אם זה דורש עזרה אישית רבה לעיתים, זוהי הטעייה להגדיר את זה כמום או כהפרעה פסיכיאטרית לכל החיים.

למרות שריטלין קיים כבר שנים רבות שום חברת תרופות לא טרחה לבדוק את ההשפעות ארוכות הטווח שלו. כל המחקרים הממומנים על ידיהם בנושא הריטלין רק מתרכזים בהשפעה המיידית. כל הסמים הידועים משפיעים בטווח הקצר ומזיקים בטווח הארוך.

צילומי מוח שמראים את השפעת ריטלין אינם הוכחה לכך שהריטלין מאזן את הפעילות המוחית. גם אלכוהול משפיע על המוח. האם מי שאלכוהול משפיע עליו לטובה סובל מחוסר של אלכוהול במוח?

ניתן להתרשם כיצד ההגדרה של הפרעת קשב היא שרירותית גם מהסרטון הקצר: 'מומחים מודים כי לא ניתן להגדיר הפרעת קשב'

 

מדוע הריטלין מזיק?

 ריטלין מוגדר בחוק כסם מסוכן עם הגבלות על החזקה ומכירה שלו. הוא מאוחסן בכספת של בית המרקחת ונדרש דיווח מדוקדק לרשויות הבריאות של אדם שרכש אותו, מתי ובאילו כמויות. הריטלין דומה לחומרים שנקראים 'אמפתאמינים', שגם 'אקסטזי' נמנה עליהם. השפעתו ממריצה בדומה להשפעת קוקאין. בארה"ב הוא מדורג באותה דרגה כמו קוקאין בדירוגי הפיקוח על סמים מסוכנים.

הריטלין, שהוא חומר שומני, מצטבר ברקמות השומן ובמוח למשך שנים, ורק חלקו יוצא מן הגוף (זה דומה למשל למנגנון ההצטברות בגוף של ויטמינים שנמסים בשומן כמו ויטמין A).

הוא עלול לגרום לתלות (כפי שרשום גם בעלון התרופה). אפשר לראות זאת כאשר הילד חושש להפסיק לקחת אותו, או כאשר הוא נכנס לדיכאון ותפקודו מידרדר בעת הפסקתו.

ריטלין הוא כדור מרץ

סמי מרץ שימשו טייסי קרב במלחמות העולם במשימות הפצצה ממושכות ללא אוכל וללא שינה כמעט. כאשר נותנים סם כזה לילדים שגופם קטן, נוצר בדם ריכוז גבוה מאד שלו, שגורם דווקא לריסון של הילד. ילד מרוסן כזה יכול להיראות עצוב וחסר חיים.

כאשר הריכוז בדם יורד בהדרגה, הריטלין מפסיק לרסן ומתחיל להמריץ את הילד

(כזכור, הסברנו שהריטלין הוא סם ממריץ, ורק בגלל גופו הקטן של הילד הריכוז הגבוה בתחילת היום גורם לריסון). ההמרצה עלולה כעת לגרום להתנהגות פסיכוטית לא נשלטת, לעיתים עד כדי כעסים, אלימות, דיבור ללא הפסקה, חוסר יכולת לשלוט בעצמו וכו'. (כפי שרשום גם בעלון התרופה).

ריטלין בשחרור ממושך, כגון 'קונצרטה', פותח כדי שהריכוז בדם יישאר גבוה במשך שעות רבות, וכך הילד יישאר מרוסן רוב שעות היום ולא יומרץ, כי הריכוז בדם יישאר גבוה. כמובן שאז כמות הסם שהוא מקבל גדולה יותר, ולכן הסיכונים גדולים יותר. במקרה כזה הוא מתחיל להיות מומרץ רק בלילה, כי רק אז הריכוז בדם יורד, ואז איכות השינה שלו נפגמת מאד.

כאשר מפסיקים לתת ריטלין, אפילו ליום אחד, הקשיים מוחמרים באופן פתאומי. הסם, שכעת ריכוזו בדם נמוך, יוצא מרקמות השומן, שבהן היה אגור, אל הדם, וכזכור מספיקה כמות קטנה כדי לגרום להמרצה משמעותית של הילד. משום כך מורים רבים מזהים מיד כאשר הילד הפסיק לקבל ריטלין. הוא פשוט הופך לבלתי נשלט. ההורים נבהלים מתגובת בית הספר וכך הם משתכנעים שהילד באמת לקוי ו'זקוק' לסם.

הסיבה שהריטלין מצוי בכספת היא בגלל שיש לו פוטנציאל גבוה של שימוש לרעה. ועלול לשמש נרקומנים כתחליף לסם שהם צורכים. הריטלין היום הוא סם הסנפה לכל דבר. וכסם זמין הוא גם 'ניתן בהשאלה' ל....חברים, ולעיתים גם... נימכר להם.

לאחרונה נוספה אזהרה חדשה לעלון הריטלין שמדברת על מקרי מוות שדווחו במקרים שבהם היה מום לא ידוע בשריר הלב.

לנזקים נוספים של ריטלין: www.cchr.org.il

 

קשיים בקשב ובריכוז מופיעים אצל כל אדם בשעת למידה!

קשיי למידה והתנהגות בכיתה הם הגורם הראשי שאחראי לניתובם של אלפי ילדים לאבחונים שמושפעים כמעט לחלוטין מחוות הדעת של המורים והיועצות. הנוירולוג והפסיכיאטר מתבססים על חוות דעת אלה במידה ניכרת, וכך בית הספר הוא הגורם הראשי שמוביל ילדים כה רבים ליטול סמים כדוגמת הריטלין.

היזכרו בהרצאות שבהן ראיתם סטודנטים שלא התרכזו, השתעממו, נמנמו, יצאו לעשן סיגריה, פטפטו, העבירו פתקים או יצאו כדי לאכול משהו. גם לכם זה בודאי קרה!

אם תבדקו, תגלו שתופעות אלה קרו תמיד לאחר שלא הבנתם משהו בחומר, ולכן כבר לא הצלחתם להמשיך להקשיב. קל מאד לגרום לילד לא להבין משהו. הכול אצלו חדש ולא מובן.

ילד, שלא מבין משהו, לא מעיז, בדרך כלל, לבקש מהמורה להסביר. אולי הוא ה'טיפש' היחיד שלא הבין!

מורים רבים גם לא מאפשרים לשאול הרבה שאלות ('אין זמן!....שאלות בסוף!')

זה קורה בסדר הזה:

1. הוא לא מבין.

2. הוא לא מעז לשאול, או שלא נותנים לו לשאול.

3. הוא מאבד את הקשב שלו, ומתחיל לעסוק בדברים אחרים.

עוד כמה שיעורים כאלה, והוא כבר 'מנותק' מנעשה עוד מתחילת השיעור.

 

שאלה: מדוע, אם כך, לא רואים בעיות קשב אצל כל הילדים בשעת למידה?

 

תשובה: כל הילדים מאבדים קשב אם אינם מבינים את החומר, אולם אצל ילדים מוכשרים ומלאי חיים זה בולט בהרבה, כי ברגע שהם מאבדים את הקשב, הם מיד עוברים לפעילות אחרת, שכמובן, עשויה להפריע למהלך השיעור. ילדים מוכשרים, מלאי חיים, הם הראשונים להישלח לאבחונים ולקבל תווית של 'הפרעת קשב היפראקטיבית'. ברגע שהפסיקו להבין את החומר, פעלתנותם הטבעית מפריעה למהלך השיעור.

 

לנוירולוגים ולפסיכיאטרים אין הכשרה שקשורה ללמידה או הוראה,

משום כך הם שמים דגש רב על השימוש בסמים כדי לפתור תופעות של חוסר קשב.

ילד שמסרב לשבת בריכוז בגן ומעדיף לעזור לסייעת לנקות את השולחנות נשלח בקלות רבה לאבחון פסיכיאטרי, בטענה שאיננו מסוגל לשבת. גם אם קשה לגננת לזרום עם הילד זהו פשע חינוכילגרום לו לחיות עם תווית של הפרעה פסיכיאטרית לכל חייו.

 

ריטלין לא מטפל בסיבות לחוסר קשב

ריטלין הוא כדור מרץ. הוא יוצר רושם ש'הכול מצוין', וכך לעיתים קרובות משלה את כולם שלא צריך כל עזרה נוספת. כאשר מפסיקים אותו, נבהלים לגלות ששום דבר לא השתפר, ולכן ממשיכים וממשיכים מבלי לפספס שום יום לימודים. במקרים רבים למשך שנים רבות.

מרגע שהפסיכיאטריה פרסמה הפרעה רשמית שנקראת 'הפרעת קשב וריכוז', היא גרמה לאלפי אנשים להאמין שגם הם סובלים מההפרעה ה 'מוחית' הזו, שלמעשה לא רק שאין לה בסיס מדעי תקף, אלא שאף התקבלה בהצבעה, בהרמת יד, ואין לה שום בדיקה גופנית שמאשרת אותה.

 

הפסיכיאטר לא מטפל בסיבות, אלא רק משתיק בעיות באמצעות סמים: הוא עוסק רק בסימפטומים (תסמינים) שהוא רואה מולו. אם מגיע לפסיכיאטר הצבאי חייל מדוכא, הפסיכיאטר לא בהכרח יבדוק אם מפקד כלשהו התעלל בו. הוא בהחלט יאבחן אותו כסובל מ 'דיכאון', וירשום לו סמים נוגדי דיכאון. סביר שלא ימליץ להעבירו ליחידה אחרת(טיפול בסיבה: יחס משפיל). הפסיכיאטר עובד כך: הוא נותן לזה תווית('דיכאון'), ורושם לזה סמים ש 'יעלימו' את זה. הוא לא מחפש את הגורם הסביבתי ולרוב גם לא מטפל בו.

אנשים שנוטלים ריטלין מתחילים להעדיף פתרונות כימיים מזיקים. ( 'תן לי עוד כדור!'. 'זה הציל את הבן שלי!'). וכמו כל אדם שלקח סמים הם הופכים במהירות להיות 'סוכני מכירות' ו 'ממליצים' של ריטלין.

מסתבר שהרעיונות הפסיכיאטריים הוחדרו היטב למוסדות להכשרת מורים ולמשרד החינוך. מורים, פסיכולוגים, עובדות סוציאליות, ויועצות חינוכיות כולם לומדים קורס בפסיכיאטריה, שבו מלמדים אותם, שהפרעת קשב וריכוז היא בעיה גופנית, אורגנית וגנטית. מהיותם חסרי השכלה ברפואה הם לא מבינים עד כמה שיטות המחקר בעייתיות והסימוכין קלושים, ולכן מאפשרים להעביר את הילד לטיפולו של רופא, כאילו שמדובר במחלה.


הבלבול הזה, בתוספת האינטרס הכלכלי שיש לפסיכיאטרים ונוירולוגים, ששותפים במכוני אבחון, ושעושים הון מכל אבחון שהם מבצעים, כל אלה הצליחו לגרום להורים רבים להסכים לתת לילדיהם תרופות פסיכיאטריות למרות שהם יודעים שזה לא הפתרון, ושזה עלול להזיק להם.

ארבעת הגורמים לבעיות קשב שכדאי לטפל בהם:

הגורם הראשון:

הרבה מרץ שהילד עוד לא למד לשלוט בו (זה מתבטא בחוסר נוחות בשעת ישיבה או הקשבה מתמשכת ('קוצים בישבן').

 ילדים מוכשרים הם בדרך כלל פעלתניים יותר מאחרים. הם שמחים יותר, יצירתיים יותר, מלאי חיים יותר (הבדרנים, אוהבי הספורט התחרותי, חובבי המוסיקה, אוהבי האקשן במחשב, ואוהבי היצירה בכלל). לילדים מוכשרים יש הרבה אנרגיה. כילדים הם בסך הכול לא מאומנים לשלוט על אנרגיה כה רבה למשך שעות ארוכות. האבסורד הגדול הוא שברגע שנותנים להם לבצע משימות(במקום לשבת ולהקשיב ללא מעש) הם מתמלאים נכונות ורצון לשתף פעולה, וירגישו סיפוק כאשר יאפשרו להם להיות עסוקים בעשייה ממשית.


הטיפול: אימון הדרגתי של הילד בתרגילי שליטה עצמית ונינוחות. כאשר מאמנים את הילד לשבת בנוחות, להקשיב בנוחות ולהתבטא בנוחות הוא לומד לשלוט טוב יותר במרץ שלו ובדחפים שלו. הוא מפסיק, לדוגמא, להשתמש באלימות כאשר הוא כועס. הוא פשוט משתמש במילים כדי לבטא את עצמו. אימון כזה מעלה מאד גם את הביטחון העצמי שלו.


 


גם רגישות רבה לרעשים או למגע היא חוסר נוחות שמטופלת בדיוק באותה צורה.


גם טראומות שעברו על הילד כמו לידת מלקחיים או ואקום, הריון קשה של האם, גירושין של ההורים או אובדן של אדם קרוב גורמים למה שמכנים 'בעיות רגשיות'. גם אלה הופכים להיות פחות משמעותיים לאחר שהילד הופך נינוח יותר, ומסוגל לבטא עצמו טוב יותר.


 


הגורם השני:


 הצטברות של חומר לימוד שלא הובן במלואו, שגורם לילד לאבד קשב, להשתעמם ואף לרצות לצאת מהכיתה.


זה מה שגורם לילד לאבד עניין במה שהמורה אומרת או במשימות שקיבל בשיעורי הבית. ככל שהילד מלא חיים יותר, קל יותר לראות עליו שלא הבין משהו בחומר. הוא פשוט עושה משהו אחר: מפטפט, מקשקש, מצייר, מספר בדיחה. ככל שהילד מלא חיים, כל חוסר עניין שלו, בגלל חומר שלא הובן, עלול להפוך להפרעה לשיעור. זה נכון בכל גיל.


הטיפול: ללמד את הילד כיצד ללמוד. מי שיודע כיצד ללמוד יודע כיצד להתגבר על כל המכשולים שנתקלים בהם בשעת למידה: חוסר הבנה, שעמום, חוסר ריכוז, חוסר חשק וכו', שמופיעים תמיד כאשר לא באמת מבינים את החומר. היכולת ללמוד לבד איננה מוקנית כמעט בבית הספר כנושא נפרד, למרות שזו אולי היכולת החשובה ביותר שקיימת. לכן עד סוף התיכון הילד צריך להיות תלוי במורים ש"יאכילו" אותו. לאחר שרכש יכולת ללמוד יש להשלים לילד כל חומר מוקדם יותר שלא הבין במקצועות שבהם הוא מתקשה. תכנית זו מצילה ילדים רבים מסטיגמה של תלמידים כושלים, ומשנה לחלוטין את גישתם ללימודים וללמידה. .


 


הגורם השלישי:


מבוגרים 'חסרי סבלנות' או 'גורמי לחץ' בסביבתו של הילד, שמערערים אותו (זהו גורם נפוץ למה שמכנים 'בעיות רגשיות').


מסתבר שישנם מבוגרים חסרי סבלנות ומלחיצים. הורה או מורה כזה לא מאפשרים לילד להאמין בעצמו. הם מתרתחים בקלות, ביקורתיים ללא הרף, לא מתעניינים, דורשים ציות מיידי, לא סלחניים, חסרי פשרות, לא נותנים לילד זמן להסתגל, להבין או להתאושש. לא מאפשרים לו להרגיש חשוב או מצליח אלא כושל. אנשים כאלה יכולים לערער מאד את נפשו של הילד, ולגרום לכל הבעיות הרגשיות שאנחנו מכירים, שמתבטאות אצלו בעצבנות, כעסים, חרדות, התנהגות אלימה, בלבול וחוסר אחריות. אלה מובילים ליותר ענישה, השעיות והקצנה בהתנהגות הילד כגודל הלחץ שמופעל עליו.


לא תמיד קל לאתר מורים 'גורמי לחץ'. אלה הם מורים שמתייחסים לתלמידים באופן מתנשא, מפחיתים בערכם, מתעלמים מהמאמצים שלהם, זועפים, ושאינם פופולאריים בקרב התלמידים. התלמידים 'עושים להם דווקא', מתחצפים ומתגרים, וממש נלחמים בהם. תלמידים עשויים לחלות בהשפעתם בכל מיני תחלואים פסיכוסומאטיים, כאבי בטן, כאבי ראש, ואף הרטבת לילה. חלקם יסרבו להגיע לבית הספר בגללם.


הטיפול:


1. אימון של ההורים כיצד להשיג שיתוף פעולה מילדים ללא ענישה (הדרכת הורים חייבת לכלול אימון מעשי)


2. דרישה של ההורים מהמורים למצוא מה הילד עושה טוב, גם אם מדובר במעט מאד, ולהקפיד לציין זאת לכל הצדדים, בשילוב עם עצימת עין מדי פעם כאשר הוא חוזר לסורו.


3. אימון הילד כיצד לתקשר עם מבוגרים וילדים מלחיצים מבלי לצאת מהכלים. 


האימון הזה, בשילוב עם תרגילי שליטה עצמית ותקשורת נינוחה מהסעיף הראשון מביא לכך שהקשיים והתסכולים של הילד פוחתים, וכך גם יכולתו ללמוד ולהתקדם. עזרה כזו יכולה להפוך את הילד לשמח יותר ולהאמין בעצמו.


לא ניתן להשיג שיפור מלא אם לא מוודאים שההורים עצמם לא "מאלפים" את ילדיהם בשיטות הפסיכולוגיות של 'גבולות', ציות עיוור והכנעה באמצעות איומים וענישה.


 


הגורם הרביעי:


בעיות גופניות שמטרידות את הילד.


 בעיות ראייה או שמיעה, בעיות עיכול, בריחת שתן, קשיים בשינה, הם רק דוגמה. בעיות כאלה מציקות לילד ולא מאפשרות לו להיות נינוח במסגרת הלימוד. גם חוסרים תזונתיים ותזונה לא נכונה עלולים לגרום לאי נוחות גופנית שיכולה להתבטא בעייפות, עצבנות ואי שקט.


הטיפול:


 אם הבעיה גופנית, ניתן לפנות לרופא המשפחה, שיערוך בדיקות גופניות, ויטפל במה שהתגלה. זהו המקום היחיד שבו יש מקום להיוועץ ברופא בהקשר לבעיות קשב. רופא מטפל בגוף, ואילו הפסיכיאטר רק מזיק לגוף כאשר הוא רושם לילד כדורי מרץ גורמי תלות כדוגמת הריטלין והקונצרטה, אשר לא מטפלים בגורמים למצב, ורק יוצרים את האשליה, למשך השפעתו של הכדור, שהבעיה נפתרה.


אם הבעיה תזונתית, כדאי להיוועץ במטפל טבעי או בתזונאי/ת. תזונה מתאימה, תוספי מזון רבים (אומגה 3, ויטמינים שונים וכו'), טיפול הומיאופטי, טיפול בפרחי באך, דיקור סיני, וטיפולים רבים אחרים עשויים לתמוך מאד בילד ובגופו, אולם כדאי מאד לבחון היטב ולא לשכוח לבדוק את כל ארבעת הגורמים שהזכרתי, ולוודא שכל גורם שלא טופל עדיין, יטופל.


הכלים הללו עובדים והצילו ילדים רבים!


סמי המרץ גורמים גם לאלימות:


 הריטלין, מהיותו כדור מרץ, גורר התנהגות פרועה ולא צפויה של תלמידים. הסם מרסן את הילד, אולם לאחר כמה שעות עלול להמריץ אותו באופן לא מבוקר ולגרום לו להתנהג לעיתים באופן פסיכוטי במנגנון שנקרא "ריבאונד". זה יוצר תוהו ובוהו בבית הספר, והילדים המאובחנים מעסיקים מאד את המערכת. ישנו קשר מובהק בין כניסת תרופות אלה לבתי הספר לבין העלייה באלימות והירידה בהישגים הלימודיים.


אילן סלומון,


רוקח יועץ ומטפל.

קשב וריכוז

by my target • 28 June 2022
המאמר שלפניכם הוא סוג של התאבדות מקצועית. אבל אין ברירה, שנת הלימודים בפתח ומישהו צריך לצעוק את זה בקול רם, שכל הכיתה תשמע: הפרעת קשב היא לא מחלה וריטלין הוא לא תרופה! לכאורה, הפרעת הקשב כתובה בתנ"ך, כלומר במדריך האבחנות הפסיכיאטרי (DSM), ובכל זאת רבים מאיתנו, הורים לילדי הפרעת הקשב, מתחילים להרהר הרהורי כפירה ולתהות האם הפרעת קשב היא הפרעה נוירו-פסיכיאטרית אמיתית, שמצדיקה לתת לילדנו טיפול תרופתי. חלק ראשון: הפרעת קשב היא לא מחלה, היא תכונה ככל התכונות האנושיות, עם יתרונות וחסרונות "הריטלין יעזור לבן שלך להפסיק להרגיש טיפש", ניסיתי לשכנע בפעם המאה, אבל היא באינטואיציה השמורה כנראה רק לאימהות כמוה לא השתכנעה. זאת למרות שלפני עשר שנים, הייתי בצד של הצודקים ולמרות שכולם הצטרפו אלי לתחושת השליחות המקודשת שהרגשתי: המחנכת, המנהלת, וכל הפרופסורים באוניברסיטה. היא, לעומת זאת, עמדה מולנו לבד, בלי כסף ובלי השכלה. "הילד שלי הוא מושלם בדיוק כפי שהוא", אמרה. הוא לא חולה ואין לו שום אייצ'-די-אייצ'-די או איך שאתם קוראים לזה. בסוף הסיפור, הילד נרפא. אמא שלו הלביאה העבירה אותו לבית ספר אחר, כי בשבילה הילד "יכול להיות מה שבא לו לראש". לא ביקשתי סליחה, כי הרי ההפרעה כתובה בתנ"ך. רק היום, עשר שנים אחרי, רגע לפני שמתחילה שנת הלימודים החדשה, אני מעז לבדוק מחדש: אולי בכל זאת הפרופסורים ואני טעינו? האם קשיי קשב הם אכן הפרעה פסיכיאטרית אמיתית? אומנם ה-DSM הידוע ממקם את ההפרעה באשכול ההפרעות הנוירו-התפתחותיות, מיד אחרי ההפרעות-הבנות-דודות שלה, מוגבלות שכלית והספקטרום האוטיסטי, אבל בואו נעצור רגע ונשאל שאלה עקרונית: באילו תנאים מחשבות והתנהגויות אנושיות הופכות להיות הפרעה פסיכיאטרית? אולי בכל זאת הפרופסורים ואני טעינו? האם קשיי קשב הם אכן הפרעה פסיכיאטרית אמיתית? ארבע קושיות – לאור העובדה שאין לנו דרך לאבחן הפרעות נפשיות באמצעות בדיקות פיזיולוגיות כמו בדיקות דם, אנו שואלים ארבע שאלות פשוטות שעוזרות לנו לקבוע האם התנהגות מסוימת היא הפרעה נפשית: (1) האם ההתנהגות המדוברת חריגה, כלומר שונה מהנורמה? (2) האם היא פוגעת באופן משמעותי בתפקוד ובביצוע פעולות פשוטות ביום יום? (3) האם היא מסוכנת לאדם עצמו או לסובבים אותו? ושאלה אחרונה, לא כל כך חביבה (4) האם היא גורמת למצוקה ולסבל? כעת, ברשותכם, הבה נבחן את הפרעת הקשב דרך הפריזמה הזו: חריגות. שכיחות הפרעת הקשב על פי הגרסה הקודמת של ה- DSM נעה בין 3-5%. בגרסה הנוכחית, המספר הרשמי עומד על 5%. ואילו בישראל, השכיחות מזנקת ל- 14.4%, (1 מתוך 7 ילדים). בארה"ב הדיווחים נעים בין 11% בגילאי בית ספר יסודי ל-20% בגילאי תיכון (בקרב בנים). מדובר באינפלציה של כ-40% תוך 10 שנים, מה שהופך את ההפרעה לדי שכיחה. ואם הנתונים הללו לא משכנעים אתכם שכבר לא מדובר בתופעה חריגה, עדיין עולות שאלות עקרוניות לגבי האפדימיולוגיה של ההפרעה: כיצד אפשר להסביר את ההבדלים האפידמיולוגיים המוזרים בשכיחות ההפרעה בין מקומות שונים בעולם? מה הסיבה ששכיחות האבחנה בקרב בנים היא פי 2 עד 3 יותר משכיחות האבחנה בקרב בנות? וכיצד מוסברת התופעה של "היעלמות" ההפרעה בקרב מחצית מהמאובחנים כאשר הם מגיעים לבגרות? רגע, אל תענו עדיין. חכו לסוף המאמר. פגיעה בתפקוד. הקושיה השנייה שכדאי לשאול היא האם יש פגיעה חמורה בתפקוד היומיומי, כמו במוגבלות שכלית קשה או באוטיזם בתפקוד נמוך בהם יש פגיעה ביכולות בסיסיות כמו להתלבש, להתקלח או לשלוט בצרכים. הגרסה הקודמת של ה- DSM הגדירה תנאי הכרחי למתן אבחנה שתהיה: "עדות מוכחת לליקוי משמעותי בתפקוד חברתי, אקדמי או תעסוקתי". ואז, באופן פלאי ומעט סמוי מן העין, בגרסה הנוכחית של ה- DSM, כותבי המדריך הפסיכיאטרי ריככו את התנאי הזה. כעת דרושה עדות מוכחת שהסימפטומים מפריעים או מפחיתים את איכות התפקוד (החברתי, האקדמי או התעסוקתי). אולי הם גילו שאנשים עם הפרעת קשב מצליחים להתלבש לבד אבל איך אומרים, אבחנה כל כך נחמדה, לא חבל לזרוק אותה לפח? בכל זאת, אנחנו מתפרנסים ממנה כבר עשרות שנים. עמיתיי הפסיכיאטרים, קריטריון מרוכך של "הפחתה בתפקוד" זה כמו מקל קסמים באבן נייר ומספרים. הוא מנצח את כולם. אין תכונה אנושית שלא מפחיתה תפקוד: מופנמות מפחיתה תפקוד במסיבת כיתה ונטייה לזיופים מפחיתה תפקוד במקהלת בית הספר, אבל האם הפרעת קשב פוגעת באופן משמעותי בתפקוד היומיומי? וחשוב מכך, האם היא פוגעת ביכולת של הילד לתפקד באופן סביר מחוץ לבית הספר? אין תכונה אנושית שלא מפחיתה תפקוד: מופנמות מפחיתה תפקוד במסיבת כיתה ונטייה לזיופים מפחיתה תפקוד במקהלת בית הספר, אבל האם הפרעת קשב פוגעת באופן משמעותי בתפקוד היומיומי? סכנה. הקושיה השלישית קשורה לסכנת חיים. חלק מההפרעות הפסיכיאטריות הן בהחלט מסוכנות. משאלות מוות בדיכאון מאז'ורי ואובדן בוחן מציאות בסכיזופרניה עלולות לגרום לאובדן חיים. בהפרעת קשב, הנטייה לאימפולסיביות וללקיחת סיכונים אכן דורשת מאיתנו ההורים, להשקיע יותר בחינוך לזהירות בדרכים בגיל הילדות ובמניעת שימוש בחומרים ממכרים בגיל ההתבגרות אבל בינינו ברוב המקרים, הסכנות היום-יומיות מסתכמות בשפשופים בברכיים ובחולצה מוכתמת בשאריות של פיצה והשאלה נותרת: האם ילדים עם הפרעת קשב נמצאים באמת בסכנת חיים? מצוקה. הקושיה הרביעית היא החשובה והמסובכת מכולן. לכאורה, מאות מחקרים מצאו קשר בין הפרעת קשב לבין כל מיני מצוקות, בלימודים, בעבודה, וביחסים בין אישיים. התפיסה הנוירו-פסיכיאטרית הרווחת היא שבלב הבצל האישיותי ישנו ליקוי אורגני הקשור בהפרעת הקשב ומסביב לליקוי הזה, הולכות ונבנות קליפות בצל של הפרעות נפשיות נוספות. כך טענתי גם אני בעליונות פסיכו-מוסרית באוזניה של אותה אמא לילד שנרפא: "הפרעת הקשב הנוירולוגית שיש לילד שלך, מקשה עליו לשבת בכיתה. לאט לאט הוא צובר כישלונות ומתרגל לקבל פידבקים שליליים מהסביבה ואלו פוגעים בדימוי העצמי שלו וגורמים לו לתסכול, לזעם ואפילו לדיכאון". תיאוריית הבצל נשמעת מתוקה, קצת כמו אחרי טיגון ארוך, אבל כאן אנו חייבים לשאול: האם הפרעת הקשב גורמת למצוקה מצד עצמה או שהמצוקה נוצרת רק כאשר מחברים את ההפרעה עם דרישות מערכת החינוך הקונבנציונאלית? השאלה הזאת היא כמעט בלתי אפשרית למחקר מדעי מפני שהמצוקה מתחילה מגיל צעיר מאוד. כאשר ילד צעיר בגן חובה מתקשה לשבת בשקט ב"מפגש" הוא מקבל עונש לשבת על כיסא בצד, בשקט ובלי לזוז. מעבר להשפלה, אתם יודעים איזה עינוי זה עבור ילד שמתקשה לשבת בלי לזוז? בעצם נוצר לנו מצב בו אין לנו דרך מדעית לבחון את המצוקה הקשורה ישירות בהפרעה במנותק מהמסרים שהילד מקבל לאורך כל השנים במערכת החינוך. הרי כשאנחנו, המדענים היישומיים מבקשים לחקור ילדים עם הפרעת קשב, אנחנו חוקרים ילדים אנרגטיים או חולמניים שקשה להם לשבת ולהתרכז – שגדלים במערכת שדורשת מהם: לשבת ולהתרכז, שיעור אחרי שיעור, שישה ימים בשבוע, 12 שנה. תפיסה חדשה על הפרעת קשב אם ממש מתעקשים, אפשר לנסות להשיב בנפרד על כל אחת מארבע הקושיות הללו, אבל ישנה תשובה פרסימונית (חסכנית מבחינה מדעית), שמיישבת את כל הקושיות הללו והגיע הזמן לדפוק על שולחן הסדר החברתי הקיים ולזעוק: רבותי, הפרעת קשב היא תוצר של המפגש שבין אישיותו של הילד לבין הסביבה החינוכית בה הוא גדל. ככל שבית הספר ידרוש מילדים חולמניים או אנרגטיים "להתנהג יפה" ולהתרכז בשיעורים פרונטליים משמימים, כך תגדלנה השכיחות, הפגיעה בתפקוד והמצוקה של ההפרעה. וודאי שילד עם "קוצים בישבן" יסבול בשיעורים פרונטאליים בכיתה עם 35 תלמידים, בדיוק כפי שנער הומוסקסואל יסבול בחברה שדורשת ממנו: היה סטרייט! תהיה גבר, תתחיל עם בנות. אל תהיה אתה. תהיה כמו כולם. כמובן שיש קבוצה של תסמינים של הפרעת קשב ש"הולכים ביחד" ויתכן אפילו שנמצא להם ביטוי צורני במוח (כמו שמוח גברי שונה ממוח נשי) אבל התסמינים האלו הם חלק מחבילה אישיותית גדולה יותר שיש בה, כמו כל תכונה אנושית אחרת, גם יתרונות וגם חסרונות. יש בה מצד אחד תנועתיות יתר, מוסחות ואימפולסיביות ויש בה מצד שני גם פתיחות, סקרנות, חשיבה מסתעפת ויצירתיות. כעת יש שתי אפשרויות, לחבק את חבילת האישיות הנהדרת הזאת ולראות איך הילד הופך להיות "מלך החיות או מלך ההרים". לחילופין, אפשר לנסות למשטר ולהנדס את הילד באמצעים שונים ומשונים כך שיתאים למערכת הקיימת. אתם יודעים מה קורה כשמוזגים חבילת אישיות כזאת ביחד עם שני ליטר שמן היסטוריה או טריגונומטריה אל תוך תבנית זכוכית בתנור חינוכי שמופעל מ- 8.00 בבוקר עד 16.00 אחה"צ? זה מתפוצץ!